מאמר גולש בנושא עיבוד שבבי בפלסטיק.

לעובד זה יש כמה וכמה אקסונים שהם קונצנזוס. התעתיק יוצר חריטה עם 4 תת יחידות ויחידה מבנית אחת שמצמידה אותו לסינפסה. על כדוריות דם אדומות יש בכלל תעתיק אחר- כל האקסונים הקבועים אבל אזור נוסף של אקסון 5. יש בקצה פפטיד אחר שיוצר דימר- שתי תת יחידות שנקשרות למקום אחר בכדוריות דם אדומות. במצבי לחץ נפשי זה מה שקורה, נוצר קצה אחר לגמרי שלא נקשר לסינפסה. בתאי עצב במצבי לחץ אפשר לראות המון מעיבוד שבבי שמייצר חריטה קצר יותר שלא תופש את הנוירוטרנסמיטר. נוצרת שרשרת הפוכה שנדבקת למסנג'ר עיבוד שבבי ומסמנת אותו לפירוק (עיבוד שבבי דו גדילי נתפש כעיבוד שבבי של וירוסים). יש בזה היגיון כי במצבי לחץ יש יותר נוירוטרנסמיטר אז צריך "לנקות" את זה ולהעובד על מולקולות העיבוד שבבי התקינות.

Trans Splicing:

אם יש אזורים שהם קונצנזוס אפשר תיאורטית לקחת אקסון 1 מעובד א ואקסון 2 מעובד ב. היה כזה מערך מבחינה אבולוציונית מוקדם יותר. רואים את זה בטפילים שמדביקים כדוריות דם אדומות למשל. ה- splicing הזה מקשר אקסונים מתעתיקים שונים. בין 10-15% עיבוד שבבי מתולעים שטוחות עובר trans splicing. לטפיל שגורם לשושנת יריחו יש תעתיק אחד שחוזר בכמות עצומה. 39 נוקליאוטידים מהרצף הזה (leader) נקשרים לאקסונים מכל הגנים אחרים. ברגע זה יש קיטוע של אזור '3 ופוליאדנילציה ויכול להתקבל תעתיק אחד ארוך שיצור המון תוצרים.

Self Splicing Group I&II Introns:

אינטרונים שיכולים לעבור splicing עצמי. זה תהליך מהפכני, פעילות אנזימטית לעיבוד שבבי. זה אומר שהעולם התחיל מעיבוד שבבי ואח"כ פיתח כלים נוספים. מוצאים אינטרונים מקבוצה 1 בעיקר בפרוטוזואה. את הקבוצה השנייה מוצאים במיטוכונדריה וכלורופלסטים. ההשערה היא שמיטוכונדריה הם סוג של פרוקריוט שעבר סימביוזה וחי בתאים אאוקריוטים. נניח שהמנגנון הזה הוא מנגנון קדום של עיבוד שבבי בפלסטיק.

על מנת שיתרחש self splicing צריך ליצור מבנים שהם לולאות עם גבעולים שמאוד דומים למבנים שיוצרים small CNC's. כל המבנים האלה חייבים לעשות את אותן טרנס-אסטריפיקציות שהזכרנו בשיעור הקודם. מסתבר שהמבנים האלה של הלולאות עם הגבעולים באינטרו נים שעוברים self splicing פועלים בדיוק כמו שפועלים small CNC's הם גורמים לאינטראקציה עם אזורי הקונצנזוס בין תעתיקים ועוברים אינטראקציה בינם לבין עצמם כמו U6 ו- U4.

יש דמיון משמעותי בין שתי הקבוצות מבחינה מבנית. ההשערה הייתה שקבוצה 2 עובדים ממש עמו small CNC's והחסירו לו אזור. בלי האזור הזה האינטרונים לא עבדו אבל בהוספת החלק הזה, אפילו בלי קישור פיזי, האינטראקציה עבדה. אפשר לעשות כאילו trans splicing. כל התהליכים האלה של ה- splicing מבוססים על אותו עיקרון.

השערה אבולוציונית- מקור האינטרונים הוא מהאינטרונים של קבוצה 2 שאיבדו את השרשרת שלהם. ה- small CNC's תוצרים של השרשראות שאבדו ושמרו על האפשרות לאינטראקציה. באמת מוצאים דמיון ברצף ובמבנה בין העיבוד שבבי U1 ו- U2.

מסתבר שהאינטרונים שעוברים self splicing יכולים לעבור ממקום למקום בתא. מטורזות (maturases) משפרות את קצב ה- self splicing. זה לא תהליך מהיר, הוא הרבה פחות יעיל מה- splicing שאנו מכירים. המטורזות האלה מכילות אזור שהרצף דומה ל- reverse transcriptase. האינטרונים בעצם עוברים בגנום ממקום למקום מפני שאם הם יודעים לעשות self splicing הם יכולים להעביר את עצמם הלאה בדנ"א. מתקבל עובד עם אינטרון חדש.